Black Rain

Ron Asulin, Noga Farchy, Niv Gafni, Mona Khatib, Michal Luft, Tal

Mezuman, May Zisman & Ofer Romano

2021 April - May

Behind every dystopian fiction stands reality.

Dystopia as an artistic genre lays out a gloomy prospect for the human race. An imaginary future is interlaced with facts from the familiar past and present. In a reality of oppression, scarcity and disease, under a totalitarian regime and/or in the post-apocalyptic aftermath of a disaster, the dystopian artwork calls attention to what it considers to be the flaws and wrongs of the present. It warns of sociocultural disintegration, raises consciousnesses and calls for change.

The artists exhibiting in Black Rain operate in a reality whose outline forms the matrix on which dark dystopian scenarios crop up and grow.

The threat of climate change, the neoliberal capitalist economy, the dizzying pace of scientific and technological advancements, the growing social and economic inequalities, the restrictions on individual freedom together with a general state of anxiety and uncertainty — all find an expression in the works on display.

In his article ‘What Provides Science Fiction with its Critical Power? Three Levels of Voluntary Exclusion’^[1], Jonathan Liraz considers how science fiction uses stratagems of estrangement, of which he identifies three main forms: basic estrangement (of the fictional work in relation to concrete reality), cognitive estrangement (the structural characteristics of the genre) and estrangement through subversion (the literary genre is perceived as inferior and thus allows for deviations from conventions).

Adopting similar practices to those of science fiction writers, the artists propose different forms of fiction that use distanciation from reality to better reveal the forces of disruption swarming around them, as well as to better evade them.

Seven works are displayed both within and outside the Edmond de Rothschild Center. In some of them, the relationship between form and matter can be interpreted as echoing events of collapse, distortion and destruction.

Others, more concrete works offer allegory-like representations of the post-apocalyptic situations that follow disasters and devastation.

As if they were small islands in a futuristic Ocean, each work exposes in its own way a dystopian rhetoric that foretells extreme chaotic situations, occurrences of degeneration and downfall.

The exhibition features artists who have graduated in the last five years from the following art institutions: Bezalel, Jerusalem Academy of Arts and Design | Shenkar - Engineering. Design. Art. | HaMidrasha, the Faculty of Arts at Beit Berl College | Musrara, the Naggar School of Art and Education | The Faculty of Arts, University of Haifa

Tal Mezuman, Pit Intrinsic, video installation, one-channel video with sound, 9:00 minutes, 2021

Loneliness, despair and loss of humanity are rampant in Tal Mezuman’s video installation Pit Intrinsic, which examines man’s power relations with nature and with himself, within a space overflowing with violence and self-destruction.

Three characters on the brink of insanity are stranded in an extreme situation reminiscent of a post-apocalyptic reality. In an endless loop of ecstatic actions verging on catatonia, they fight for their lives in vain.

Remains of a civilization yet to be entirely wiped out are left in the primitive space like silent testimonies of a long-gone past.

The characters must contend with a state of emergency in the face of which nature remains strong and stable, indifferent to their plight. This elegy to mankind demonstrates not just humanity’s destructive potential but also the central role it plays in its own destruction.

May Zisman and Ofer Romano, Nurit Forever, mixed media, varying dimensions, 2021

In the collaborative installation Nurit Forever, the artist duo Mai Zisman and Ofer Romano dismantle the boundaries of time and the concreteness of places.  They fabricate a theatrical environment resembling a defective, chaotic and quasi-absurd city square.

Zisman and Romano appropriate distinct expressions of urbanity — such as a street lamp, a clock tower, a flock of pigeons, and more — and apply both material and theoretical transformations to convert these elements into seductive, grotesque and heart-rending hybrids.

The defamiliarization of mundane and common elements charges the space to the brink of explosion and heightens the potential for radicalism inherent to such spaces: the city square seems to stand on the verge of a climatic event.

In a carnivalesque atmosphere packed with humor, Zisman and Romano convert the performative act of troubadours into an artistic act, thus undermining the mainstream and subverting established conventions.

Noga Farchy, Hydrophile, soft wax and metal mesh, 45X79X50 cm, 2021

Noga Farchy’s sculptural work presents a minor and self-effacing moment, so quiet as to be almost unnoticeable: a fragmented body is curled up inside the water basin at the entrance of the Edmond de Rothschild Center.

The long-standing sculptural tradition of monumental fountains that celebrate the human body in all its glory is here reinterpreted by Farchy and reduced to an intimate bathing routine. Dedication to pleasure and release is exposed to the public eye.

Yet this seemingly delightful moment turns sour as one begins to identify the resting human shape as a truncated body shedding its skin, or a positive material cast of what was once living and breathing matter. The basin’s water that surrounds and flows through the creature’s lips becomes body fluid. It is left lying there in an endless cycle of filling and emptying, downfall and elevation.

Niv Gafni, Fauna, mixed media, varying dimensions, 2019

Niv Gafni's sculptural installation Fauna is made of industrial materials fused together to create lively autonomous mechanical units that seem to perform together as part of a cacophonous kinetic show, intermittently switching on and off.

Both awkward and fragile, the movement of these low-tech machines inspires sympathy and empathy. The way they move as a flock raises the thought that they might be acting as a kind of nostalgic substitute for an extinct world — a gloomy yet realistic scenario that has already come true for hundreds of natural organisms.

The simple mechanism of these metal skeletons, their voices and resemblance to living creatures strengthen the recognition that after our extinction, the world will return to its starting point. Advanced technologies, science and human knowledge will disappear from the world as if they had never existed, and only primitive forms of existence will survive.

Ron Asulin, Dimui-Gouche, mixed media, varying dimensions , 2021

Plastic bags from a local cosmetic company imprinted with a portrait of Mariah Carey stand at the center of Ron Asulin's installation. The face of the singer who is also the cosmetic company's spokesmodel stretches and contorts on bags crammed to the brim with building debris. Speech bubbles welded from parts of supermarket carts and pieces of metal protrude from the bags, making the latter look like talking heads.

Through a correspondence that winks at the sculptural tradition of local modernism, Asulin creates a jam-packed environment that dissolves the boundaries between interior and exterior, abject and sublime, masculine and feminine.

By shattering any appearance of order, he lays out a new aesthetic of degeneration and exposes the vulgarity of consumer culture. As the cloak of “good order” is torn away, repressed wastes are allowed to storm the stage.

Mona Khatib, Synapses, clothes, 400 m., 2021

 A long clothesline made of dozens of garments adorns the facade of the Edmond de Rothschild Center. The rope tightly clasps the building, wrapping itself around its architectural elements and embracing its curves.

Synapses evokes familiar ornamental items such as necklaces and pennants. Yet the cheerful decorative spirit that characterizes celebrations and events is absent from Khatib's installation: her hovering chain is dull and worn out by the passage of time.

The chain is composed entirely of women's clothes. Khatib started it with her own clothes, to which she added the clothes of many more women from her village who either became sick or died from the COVID-19 pandemic. The clothes are tied together without the use of any auxiliary material, binding together issues of immigration, segregation and women's social status in the Arab sector.

The hovering chain does not celebrate any particular joy or holiday. It is a silent tribute to lives that have come to an end.

Michal Luft, Untitled III, wood, faux marble panels, artificial plants, sound, lighting, varying dimensions, 2021

Michal Luft's installation Untitled III draws its inspiration from public spaces that strive to convey luxury, elegance and refinement. Many times, the items heaped up in such spaces are inexpensive imitations seeking to deliver an appearance of abundance. Luft appropriates the stylistic cues of such spaces, mimics their cheap materiality and reconstructs their range of sensory effects.

Through her ‘imitation of the imitation’, Luft creates a 'Total Look' object that functions both as a mesmerizing audio-visual show and a warning signal of cultural collapse. The promise of happiness through wealth fails to materialize, uncovering the seductive vulgarity and other tactics at work behind the blinding force of capitalism. Emptiness seeps into the space and fills its visitors with feelings of confusion and dreariness.

Sound: Yuval Goren

Installation: Amit Aviv

גשם שחור

רון אסולין, נגה פרחי, ניב גפני, מונא חטיב, מיכל לופט, טל מזומן, מאי זיסמן ועופר רומנו

אפריל - מאי 2021

מאחורי כל בדיה דיסטופית רוחשת המציאות

כז׳אנר אמנותי משרטטת הדיסטופיה תחזית קודרת למין האנושי. עתיד מדומין נשזר בעובדות מן העבר וההווה המוכרים. במציאות של דיכוי, מחסור וחולי, תחת שלטון טוטליטרי מדכא ו/או לאחר קטסטרופה פוסט-אפוקליפטית, מפנה היצירה הדיסטופית זרקור כלפי מה שנתפש בעיניה כפגום ופסול בהווה, מזהירה מפני הידרדרות חברתית־תרבותית, מעוררת למודעות וקוראת לשינוי.

קווי המתאר של המציאות בתוכה פועלים האמנים והאמניות המציגים בגשם שחור הם המטריקס ממנו ועליו צומחים תרחישים דיסטופיים אפלים.

משבר האקלים המאיים, הכלכלה הקפיטליסטית הניאו־ליברלית, התפתחותם המסחררת של המדע והטכנולוגיה, חוסר השוויון החברתי והכלכלי לצד תחושות של חוסר ודאות, חרדה ושלילת חופש הפרט – נותנים את אותותיהם בעבודות.

במאמרו מה נותן למדע הבדיוני את כוחו הביקורתי? שלוש רמות של הדרה/הזרה[1] מצביע יונתן לירז על האופן בו עושה הז׳אנר שימוש בתחבולות של הזרה, ומזהה שלוש צורות עקרוניות: הזרה בסיסית (של היצירה הבדיונית מהמציאות הקונקרטית), הזרה קוגניטיבית (המאפיין המבני של הז׳אנר) והזרה באמצעות חתרנות (הסוגה הספרותית נתפסת כנחותה ומאפשרת לכן חריגה ממוסכמות)

כשהם נוקטים בפרקטיקות דומות לאלה של סופרי המדע הבדיוני מציעים האמניות והאמנים סוגים שונים של בדיה והתרחקות מן המציאות בכדי להצביע על השיבוש הרוחש סביבם או לחמוק ממנו.

מחוץ למרכז אדמונד דה רוטשילד ובתוכו, מוצגות שבע עבודות – בחלקן ניתן לקרוא את היחסים בין צורה וחומר כפרשנות מטאפורית שמהדהדת אירועים של קריסה, עיוות והרס; באחרות, קונקרטיות יותר, מוצגות מעין אלגוריות של סיטואציות פוסט־אפוקליפטיות, לאחר אסון וחורבן.

כמו היו איים קטנים באוקינוס העתיד, חושפות העבודות, כל אחת בדרכה, רטוריקה דיסטופית ומצביעות על מצבי קיצון כאוטיים, ועל התרחשויות של שקיעה וניוון.

בתערוכה מציגים אמנים ואמניות בוגרי בתי־ספר לאמנות בחמש השנים האחרונות מהמוסדות: בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים | שנקר־הנדסה. עיצוב, אמנות. | המדרשה, הפקולטה לאמנויות במכללת בית ברל | מוסררה, בית הספר לאמנות ולחינוך ע״ש נגר | הפקולטה לאמנות, אוניברסיטת חיפה

טל מזומן, Pit Intrinsic, מיצב ווידאו, ערוץ אחד וסאונד, 9:00 דקות, 2021

בדידות, ייאוש ואובדן אנושיות רוחשים במיצב הוידאו של טל מזומן Pit Intrinsic בו נבחנים יחסי הכוח בין האדם לטבע והאדם לעצמו בתוך מרחב רווי אלימות והרס עצמי.

שלוש דמויות על סף שגעון כלואות במצב קיצון שמדמה מציאות פוסט־אפוקליפטית. בתוך לופ רפטטיבי של פעולות אקסטטיות, על סף קטטוניה, הן נלחמות על חייהן מבלי יכולת להיחלץ.

שרידי ציוויליזציה שטרם נמחקו כליל נוכחים בתוך המרחב הפרימיטיבי כמו עדויות שותקות של עבר שחדל להתקיים.

מול מצב החירום בו נתונות הדמויות נותר הטבע יציב ואיתן, אדיש למצוקתן. זו אלגיה לאדם, המדגימה את פוטנציאל ההרס שלו ואת תפקידו המרכזי בחורבן האנושות.

מאי זיסמן ועופר רומנו, נורית לעד, טכניקה מעורבת, מידות משתנות, 2021

במיצב המשותף נורית לעד פורמים זוג האמנים מאי זיסמן ועופר רומנו את גבולות הזמן וקונקרטיות המקום ומכוננים סביבה תיאטרלית המדמה כיכר עיר משובשת, כאוטית ועל גבול האבסורד.

זיסמן ורומנו מנכסים יצוגים מובהקים של עירוניות (פנס רחוב, מגדל שעון, להקת יונים ועוד) הנהפכים באמצעות פעולות של טרנספורמציה חומרית או הסתה רעיונית להיברידים פתייניים, גרוטסקיים ומכמירי לב.

ההזרה של היומיומי והמוכר מטעינה במתח את המרחב הגדוש להתפקע, ומזקקת את הפוטנציאל הרדיקלי – האינהרנטי למקומות מסוג זה – להיות על סף השיא, ברגע שלפני.

באווירה קרנבלסקית רווית הומור מעתיקים זיסמן ורומנו את מעשה הטרובדורים אל מעשה האמנות, מערערים על המיינסטרים וחותרים תחת מוסכמות מקובעות.

נגה פרחי, הידרופילי, שעווה רכה, רשת מתכת, 45X70X50 ס"מ, 2021

עבודת הפיסול של נגה פרחי היא רגע מינורי, כמעט נחבא אל הכלים. כה שקט עד שכמעט וניתן שלא להבחין בו. גוף פרגמנטרי מצטנף בתוך אגנית המים ברחבת הכניסה של מרכז אדמונד דה רוטשילד.

פרשנותה של פרחי למסורת פיסולית ארוכת שנים של מזרקות מונומנטליות, החוגגות את הגוף האנושי במלוא תפארתו, מסתכמת כאן בסיטואציה יום-יומית אינטימית של רחצה. ההתמסרות לעונג ולפורקן נחשפת לעין כל, הופכת ציבורית.

הרגע המענג לכאורה מוחלף באי נחת. עד מהרה מסתבר שהגוף הרפוי הוא גוף חסר, נשל מתקלף או פוזיטיב חומרי של מה שהיה פעם חי ונושם. המים שמקיפים אותו ושזולגים מבעד לשפתיו הם מי האגנית וגם נוזלי גופו גם יחד. במעגל אינסופי של התמלאות והתרוקנות הוא מוטל רפוי בין שקיעה להתעלות.

ניב גפני, פאונה, טכניקה מעורבת, מידות משתנות, 2019

פאונה, מיצב הפיסול של ניב גפני, מורכב מחומרים תעשייתיים שהותכו ליחידות מכניות אוטונומיות רוחשות חיים, במה שנראה כמופע קינטי קקופני שנדלק ונכבה לסירוגין. 

תנועתן של מכונות low tech אלה מגושמת ושברירית כאחת ומעוררת הזדהות ואמפתיה. האופן בו הן נעות בלהקה מעורר את המחשבה שזה מעין תחליף נוסטלגי לעולם נכחד; תרחיש קודר, אך מציאותי, שהתממש כבר עבור מאות אורגניזמים בטבע.

המנגנון הפשוט של שלדי המתכת, קולותיהם ודמיונם ליצורים חיים מחדד את ההכרה שלאחר חורבנו יחזור העולם לנקודת ההתחלה. הטכנולוגיה המתקדמת, המדע והידע האנושי יעלמו כלא היו ובעולם ישרדו רק צורות פרימיטיביות של קיום.

רון אסולין, דימוי-גוש, טכניקה מעורבת, מידות משתנות, 2021

שקיות פלסטיק של חברת קוסמטיקה מקומית עליהן מודפס תצלום דיוקן של מריה קארי עומדות במרכז המיצב של רון אסולין. פניה של הזמרת, פרזנטורית החברה, נמתחים ומתעוותים על פני השקיות המלאות עד להתפקע בשאריות פסולת בניין. בועות דיבור, שהותכו מחלקי עגלות סופר וברזלים, מזדקרות מתוך השקיות ומשוות להן מראה של ראשים מדברים.

תוך התכתבות ובקריצה אל המסורת הפיסולית של המודרניזם המקומי מכונן אסולין סביבה גדושת מרכיבים באמצעותה הוא ממוסס את הגבול בין פנים וחוץ, בזוי ונשגב, זכרי ונשי.

כשהוא פורע את הסדרים, הוא משרטט אסתטיקה חדשה של ניוון וחושף את הוולגריות של תרבות הצריכה. המעטפת שומרת ׳הסדר הטוב׳ נשמטת והפסולת המודחקת ניצבת בקדמת הבמה.

מונא חטיב, סינפסה, בגדים, 400 מ׳, 2021

חבל בגדים ארוך, עשוי עשרות פרטי לבוש, מעטר את חזית המבנה של מרכז אדמונד דה רוטשילד. החבל נאחז בעיקשות במבנה ונכרך סביב האלמנטים הארכיטקטוניים שלו, המכתיבים את פיתוליו.

המיצב מהדהד אלמנטים עיטוריים מוכרים כמו שרשראות נייר או דגלונים, אלא שהקישוטיות העליזה שמאפיינת חגיגות ואירועים נעדרת מהמיצב של חטיב. במקומה מתנוססת שרשרת דהויה ובלויה שסימני הזמן ניכרים עליה.

השרשרת מורכבת כולה מבגדי נשים. תחילתה בבגדיה של חטיב עצמה אליה הוסיפה עוד ועוד בגדי נשים מהכפר שלה, חלקן חולות וחלקן נפטרו לאחר סבל ממגיפת הקורונה. האופן בו נקשרים הפריטים ללא חומרי עזר כורך יחד סוגיות של הגירה, הסללה ומעמד חברתי של נשים במגזר הערבי.

השרשרת התלויה לא מציינת שמחה או יום חג. היא עדות שותקת לחיים שהגיעו לקיצם.

מיכל לופט, ללא כותרת III, עץ, לוחות חיפוי דמוי שיש, צמחיה מלאכותית, סאונד, תאורה, מידות משתנות, 2021

ללא כותרת III, המיצב של מיכל לופט מקבל את השראתו ממרחבים ציבוריים המבקשים לשדר יוקרה, אלגנטיות ועידון. לרוב מגובבים במרחבים אלה פריטים שמייצרים מראית עין של שפע באמצעות חיקויים ותחליפים זולים. לופט מנכסת את הסממנים הסגנוניים, מחקה את החומריות הזולה ומשחזרת את מנעד האפקטים החושי.

באמצעות החיקוי של החיקוי מייצרת לופט אובייקט ׳טוטאל לוק׳ שהוא ספק מופע אור־קולי מהפנט, ספק נורת אזהרה מהבהבת שמצביעה על קריסה תרבותית. ההבטחה לאושר באמצעות העושר לא מתממשת וחושפת את הוולגריות הפתיינית ואת טקטיקות הפעולה של הקפיטליזם המסמא. הריקנות מחלחלת אל החלל ומציפה את השוהים בו בתחושות של בלבול ושממון.

סאונד: יובל גורן

הקמה: עמית אביב