Sunshine

Einat Arif-Galanti

The Artists Residence Herzliya

January 23 - February 29, 2020 

Sometimes, one glance at the horizon of the blue sea is enough to mesmerize us. The reflection of the sun unfolding across the water like a fan of light, the beauty of the clouds, the murmur of the waves – charming and peaceful. This image is tarnished by the sheer mass of waste that accumulates on the beach, which reveals only a fraction of the disaster. Ocean pollution takes place above and below sea level. Toxic substances originating in industrial waste,[1] sewage discharged into the sea, oil and chemicals leak from ships,[2] pollution from drilling rigs, desalination plants, power plants,[3] and huge quantities of plastic and microplastics[4] are at the root of the acute ecological crisis of the seas and oceans in general and the Mediterranean in particular.[5]

The deep incongruity between the beauty of the sea and the disturbing knowledge of dramatic pollution prompted a three-year process, in which Einat Arif-Galanti immersed herself, so to speak, in the Mediterranean and its coastal strip. In this period, she visited its beaches numerous times and sailed to its depths aboard an ecological research vessel in order to gain a better understanding of its precarious state. The documentation was processed into an extensive body of work in still photography and video, and presents two practices that complement and resonate with one another. One group of works, Sunrise, touches on the sublimation of the object. By focusing on dozens of items washed up on beaches, Arif-Galanti attempts to examine the status of the industrial object as an object of desire, fascination, infatuation and/or their substitute. In the second group, Sunset, Arif-Galanti examines the implications of man-nature relationship for the Mediterranean, and the tension between beauty and pollution, which are still found side by side, even amid the current ecological catastrophe.

Sunrise

In December 2019, a whale carcass has washed ashore on one of Scotland’s Hebrides islands. Over 100kg of waste, fishing nets, ropes and plastic were found inside its stomach. The presence of so much waste in the digestive system of a marine mammal is a clear indication to its presence in our seas and oceans. According to Greenpeace reports, plastic accounts for 75 percent of debris that accumulates on the beaches and a tenth of all plastic produced around the world will end up in a marine environment.

In the Mediterranean alone (which green organizations have dubbed “the world’s dirtiest sea”)[6] there are about one thousand tons of plastic. Huge amounts of waste are carried by currents, producing “trash gyres” in the heart of the ocean. One of them, the Great Pacific Garbage Patch or Pacific trash vortex, has reached an estimated size of 700,000-10 million square kilometers. Because it is submerged underwater and cannot be seen via satellite image or on the surface, it is hard to assess its true size. Four other gyres like it are believed to exist in the middle of the oceans.

This body of work, exhibited in the Herzliya Artists' Residence Gallery (January-February 2020), summarizes a methodical action, in which Arif-Galanti set out to collect from the Israeli beaches of Ashkelon and Atlit the most waste in a limited timeframe. This action has yielded a varied collection of 148 items from Ashkelon Beach, which were collected within thirty minutes and another 63 items from Atlit Beach, collected within ten minutes. The objects were brought into the studio, isolated, cleaned, arranged, and photographed separately, against a neutral black backdrop, without any indicators of scale. Arif-Galanti used lighting and camera angles to underscore and enhance the dents, cracks, fractures, and marks of time etched on these objects. Sometimes they bear organic traces of plants, barnacles, and marine creatures. Despite their deteriorating state, most still allude to their functions and geographical origin; a fragment of a label in the language of origin, logo, instructions and so on – attest in many different ways to the local and global cultural realm.

The photos of the objects are displayed in two rows that go around the space of the gallery. Following the color transitions of the rainbow, they start from white, continue through pink, blue, green, yellow, orange, and red, all the way to black. In their gilded frames, the objects look as though they were taken from a commercial inventory and given a “second chance” to re-enter circle of consumption, be offered for sale, and (once again) fulfill their designation. Arif-Galanti's photographic action highlights the potential of beauty that still pulsates through the objects, even in their damaged and frayed state. There is something almost conspiratorial about these items, as though they wish to share a human tale as contemporary archeology, remnants of civilization. A small coin purse with a zipper that cannot be opened without destroying it, is at the same time a quintessential symbol of consumer culture as well as a sentimental object. We will never know what it holds inside. Perhaps pocket money collected little by little over weeks or possibly a letter. It may have been owned by a girl who loved it, and then tossed it away once she has grown tired of it. Maybe she lost it without even noticing.

Treasure Island (2020) is a three-panel metal object that brings to mind a commercial display stand. Each panel features two photographs that document a sculptural assemblage consisting of items Arif-Galanti collected on the beaches and arranged as a traditional still life. In spite of the objects’ tattered state, the assemblages are beautiful, sensual, and seductive, as if they were decorative arrangements, a possible alternative for a vegetation-free future. Each assemblage has a different name that underscores its virtues and attributes, keeping in line with seductive marketing tactics.

The third work, a stop-motion video animation titled Chronicle of Failure (1:30 min, 2020), completes this arc. Documenting the various stages of the assembling process, it brings to mind DIY videos, like an online flower arranging tutorial.

The three iterations of objects collected by Arif-Galanti wish to point to the status of the object within consumer culture. While enhancing our fascination with and dependence on the object, the artist also wishes to underscore the habitual dissatisfaction and the hope that the object will fulfill what the heart lacks, asking what is the fate of our objects of desire, when sometimes in one moment of capricious disfavor, the allure fades and the item turns from an object of desire to trash and polluting waste. The objects also introduce questions about (human) transience versus the eternity (of plastic), the ease of temptation, and the vulnerability – of both consumers and the environment. This series of works is closely linked with Arif-Galanti’s previous exploration of Flemish still life, “vanitas” and “memento mori” – that touched on man’s ephemerality and human demise.

Sunset

This body of work, exhibited at Art Cube – Artists’ Studios (Feb.-April 2020) continues and expands Arif-Galant’s exploration of the complex relationship between man and nature, and their temporality. In these works, she turns to the Mediterranean, its shores and the animals living in and around it – the direct casualties of the extreme pollution. Arif-Galanti wishes to present an informal report of sorts, to expose the scale of the ecological disaster, and to turn a spotlight, through documentation and artworks, to the pivotal role that mankind plays in the devastation.

Banal moments and everyday activities like spending time or walking on the beach turn into a disturbing experience in the face of the sheer amounts of garbage ejected from the sea. At the entrance to the gallery, visitors are greeted by a large-scale video work, Walk to Ashkelon, (02:00 min, 2018) that captures such a moment. The camera follows Arif-Galanti as she walks slowly along the beach. Opposite, a few cargo ships are seen in the sea. The camera movements, the stormy sea, and the piles of debris washed from it trigger sensations of sea sickness: disorientation, dizziness, and nausea.

The sense of unease intensifies in front of the works 99 Packs (03:00 min, 2019) and Protect Children (color print, 2019), which also examine the waste washed ashore, and present 122 cigarette packs collected over ten minutes on Atlit Beach. The packs, which are of two brands and were mostly likely smuggled goods dropped to the sea, were found at various stages of disintegration. Each pack bears two warnings: “Protect children: don’t let them breathe your smoke” and “Smoking seriously harms you and others around you.” Alongside the general warning about the dangers of smoking, there is another warning – it can also consciously damage the environment, animals, and children. The private disaster from which smokers are warned (health dangers) is a single-person reminder of the global disaster. The focus in the warning labels on the back of the packs underscores the irony of the evidence accumulated in the gallery; the photos themselves look like police evidentiary material.

The tension between the beauty of the sea and the gruesome devastation and pollution informs many of the works, time after time engendering sharp dissonance between the “beautiful” and the “horrific.” For example, the video Untitled (The Turtle) (01:30 min. 2019), depicts a carcass of a sea turtle sprawled on the shore in advanced stages of decomposition. Its body is covered by tiny polystyrene particles (non-biodegradable material). This is a quiet moment. Soft breeze blows through the vegetation. Almost mystical rays of light rest on the remains of the animal, deceptively uniting the turtle’s brutal death with the beauty of the light that engulfs it, until they become inextricable in the viewer’s mind.

Sometimes the devastation is only hinted beneath the surface. In Cage (loop, 2020) we see an image of a calm and peaceful sea. However, on the surface of the water glimpses the top of a fish breeding tank, where thousands of fish are cramped in captivity in water contaminated by microplastics and secretions. Just like the “garbage patch,” the tank itself (its ecological impact on its environment has yet to be fully explored) is submerged underwater, hidden from view.

Other times, there is a lyrical reversal in which the waste turns into a beautiful and mesmerizing vision, as in the video works Wrappers (00:20 min loop, 2018), and Bag (01:14 min loop, 2019) where plastic bags are seen gently floating in the shallow water or blowing in the wind across the rocks. The more you pause and linger on them, they more they seem to “blend with the landscape,” to the point that they become an integral part of it.

From one piece to another, the evidence adds up and point to a disaster, an ongoing collapse that may reach a tipping point. Here, now. Arif-Galanti does not leave it as didactic presentation of the current situation or the complicit parties. She shows that, even amid all of the destruction, the waste, the exploitation, and the pollution, we can surrender to a ray of light, a calm breeze, the flutter of the heart. Almost as a human need, she looks for the beautiful, giving herself to it and conjuring poetic moments within the catastrophe.

Sally Haftel Naveh 

סאנשיין

עינת עריף-גלנטי

משכן לאמנים הרצליה

ינואר 23 - פברואר 29, 2020 

לעיתים די במבט אחד אל קו אופק בלב ים כחול להלך עלינו קסם רב. השתקפותה של השמש כמניפות של אור, יופיים של העננים, רשרוש הגלים – מענגים ומשרים שלווה. תמונה זו נעכרת לנוכח כמות הפסולת המצטברת בחופים, שחושפת רק באופן חלקי את חומרת המצב. זיהום האוקינוסים מתקיים מעל ומתחת לפני הים. חומרים רעילים שמקורם בפסולת תעשייתית^[1], מי שופכין המוזרמים אל הים, דליפות נפט וכימיקלים מאוניות תובלה^[2], זיהום מאסדות קידוח, מתקני התפלה, תחנות כוח לייצור חשמל^[3] וכמויות אדירות של פלסטיק ומיקרו-פלסטיק^[4] מכוננים את המשבר האקולוגי העמוק בו שרויים הימים והאוקיינוסים בכלל והים התיכון^[5] בפרט.

הסתירה העמוקה בין יופיו של הים אל מול הידיעה הטורדת על רמות הזיהום הגבוהות, הניעה מהלך עבודה, שנמשך כשלוש שנים, בו התמסרה עינת עריף-גלנטי לים התיכון ולרצועת החוף שלו. במהלך שנים אלו ביקרה שוב ושוב בחופיו והפליגה בספינת מחקר אקולוגית למעמקיו במטרה ללמוד מקרוב על מצבו הפגיע. התיעוד עובד לגוף עבודה נרחב בצילום סטילס ובווידאו, ומציג שני כיווני יצירה המשלימים ומהדהדים זה את זה. מכלול אחד, סאנשיין, עוסק בסובלימציה של האובייקט. באמצעות מיקוד המבט בעשרות פריטים שנשטפו מן הים ולוקטו, מנסה עריף-גלנטי לבחון את מעמדו של החפץ המתועש כמושא של תשוקה, היקסמות, התאהבות ו/או כתחליף להן. במכלול השני, שקיעה, עוסקת עריף-גלנטי בהשלכותיהם של היחסים בין האדם והטבע על מצבו של הים התיכון, ובמתח בין היופי לזיהום, שמתקיימים (עדיין) זה לצד זה, בתוך הקטסטרופה האקולוגית.

סאנשיין

בדצמבר 2019 פגר של לויתן נפלט לחופו של אחד מהאיים ההיברידיים בסקוטלנד. בבטנו נמצאו יותר ממאה קילוגרם של פסולת, חבלים סבוכים, שברי גרוטאות ופלסטיק. כמות כזו של פסולת במערכת עיכול של יונק ימי מעידה באופן ברור על נוכחותה בימים ובאוקינוסים. על פי דוחות גרינפיס, פלסטיק מהווה כ-75% מן הפסולת שנערמת בחופים. כעשירית מכלל הפלסטיק המיוצר בעולם מגיעה לסביבה הימית. בים התיכון לבדו (ארגונים ירוקים מכנים אותו הים המלוכלך בעולם^[6]) נמצאים כאלף טון של פלסטיק. כמויות אדירות של פסולת נישאות על גבי מערבולות וזרמים ימיים ומייצרות איי פסולת בלב האוקיינוסים. אחד מהם, ׳אי הזבל ׳, מצוי באוקיינוס השקט. שטחו מוערך בכ-700,000 – 10 מיליון קמ"ר. כיון שהוא שקוע מתחת לפני המים ולא ניתן לראותו בתמונת לווין או על פני השטח קשה לאמוד את גודלו. כמוהו שקועים ככל הנראה עוד ארבעה איים במעמקי האוקיינוסים.

גוף עבודה זה, המוצג בגלריה של משכן האמנים בהרצליה (ינואר-פברואר 2020), מהווה סיכום של פעולה שיטתית בה ביקשה עריף-גלנטי ללקט מחופי אשקלון ועתלית את הכמות המרבית של זבל בפרק זמן מינימלי. תוצאות הפעולה הניבו אוסף רב גוני של 148 פריטים מחוף אשקלון שלוקטו תוך כשלושים דקות ועוד 63 פריטים מחוף עתלית שלוקטו תוך עשר דקות. החפצים הובאו אל הסטודיו, בודדו, נוקו, סודרו וצולמו בנפרד על רקע שחור נייטרלי, ללא שימוש בקנה מידה. באמצעות התאורה וזווית הצילום הדגישה והעצימה עריף-גלנטי את הפגעים, השברים, הסדקים ואותות הזמן שנחרטו בהם. לעיתים ניתן לזהות עליהם עקבות אורגנים של צמחים, צדפים ויצורים ימיים. על אף שחיקתם, על רובם ניתן למצוא סימנים המסגירים את יעודם ומוצאם הגאוגרפי; פרגמנט של כיתוב בשפת המקור, לוגו, הוראות שימוש ועוד – מלמדים באופנים רבים על המרחב התרבותי המקומי והגלובלי.

תצלומי החפצים מוצגים בשתי שורות המקיפות את חלל הגלריה. הם מאורגנים על פי הסדר הטונלי של צבעי הקשת – ורוד, כחול, ירוק, צהוב, כתום ואדום. כתמי הצבע הנוצרים על הקירות מתחילים בצבע לבן ומסתיימים בצבע שחור ומייצרים אשליה של ׳קשת בענן׳. נתונים במסגרותיהם המוזהבות נדמים החפצים כאילו הוצאו מתוך אינוונטר מסחרי וקיבלו ׳הזדמנות שניה׳ לחזור אל מעגל הצרכנות, לעמוד למכירה ולמלא (שוב) את יעודם. פעולת הצילום של עריף-גלנטי מדגישה את פוטנציאל היופי שממשיך לפעום בחפצים, גם בהיותם שבורים ורעועים. הפריטים נדמים כממתיקי סוד, כמבקשים למסור סיפור אנושי של ארכיאולוגיה עכשווית, כשרידים של תרבות. ארנק קטן עם רוכסן תקוע שאי אפשר לפתוח מבלי להרוס, יכול להיות בו בזמן סמל מובהק של תרבות הצריכה כמו גם חפץ בעל ערך סנטימנטלי. לעולם לא נדע מה תכולתו. אולי דמי כיס שנאספו בזהירות לאורך ימים ואולי מכתב. יתכן והיה בבעלות של ילדה שאהבה אותו ואחר כך, אולי מתוך מיאוס ואולי בטעות, נפטרה ממנו. יתכן שאבד לה מבלי שהבחינה.

העבודה אי המטמון (200X140X140 ס"מ, 2020), מציגה גוף מתכתי בעל ארבע כנפיים המדמה מתקן תצוגה מעולם הפרסום. על כל כנף מוצגים שני תצלומים המתעדים אסמבלז' פיסולי המורכב ממספר פרטים שליקטה מחופי הים והרכיבה לכדי העמדות של טבע דומם מסורתי. על אף מצבם הבלוי של החפצים האסמבלז'ים יפיפיים, חושניים ופתייניים, כאילו היו סידורי נוי דקורטיביים, מעין חלופה אפשרית לעתיד נטול צמחייה. כל אסמבלז' נושא שם אחר המבקש לחדד את תכונותיו ומעלותיו כהמשך ישיר לטקטיקות פיתוי שיווקיות.

העבודה השלישית, עבודת וידאו בסטופ-מושן  כרוניקה של כשלון (1:30 דק', 2020), משלימה את המהלך. מתועדים בה שלבי ההרכבה ותהליכי העבודה של שזירת האסמבלז'ים במעין חיקוי לז'אנר סרטי הדרכה טכניים, המצויים ברשת, בסגנון ׳עשה זאת בעצמך׳ לשזירת פרחים.

 שלושת המופעים בהם מגולמים הפריטים שלוקטו על ידי עריף-גלנטי מבקשים להצביע על מעמדו של החפץ בתרבות הצריכה. תוך שהיא מעצימה את ההיקסמות מן האובייקט ואת השעבוד אליו מבקשת עריף-גלנטי להצביע גם על חוסר הסיפוק התדיר ועל המשאלה שהחפץ ימלא את מה שהלב חסר, ושואלת מה עולה בגורלם של מושאי התשוקה שלנו, כשלעיתים באבחה של רגע, במיאוס גחמני, פג הקסם והחפץ הופך ממשאת נפש לאשפה ולפסולת מזהמת. בנוסף, החפצים מעוררים שאלות בנוגע לזמניות (האנושית) אל מול הנצח (של הפלסטיק), לקלות שבפיתוי, ולפגיעות – הן של הצרכנים והן של הסביבה. סדרת העבודות הנוכחית קשורה קשר הדוק לעיסוקה המוקדם של עריף-גלנטי בתימות אמנותיות של טבע דומם פלמי, ׳הבל הבלים׳ ו׳זכור את המוות׳ – העוסקות בזמניות האדם ובכלייה האנושית.

 שקיעה

 גוף עבודה זה, המוצג בגלריה בסדנאות האמנים בירושלים (פברואר- אפריל 2020), הינו המשך ישיר לעיסוק של עריף-גלנטי במערכת היחסים המורכבת בין האדם והטבע וזמניותם. בעבודות אלו היא מפנה את המבט אל הים התיכון, חופיו ובעלי החיים המתגוררים בו ובסביבתו – הנפגעים המיידים מן הזיהום החמור. עריף-גלנטי מבקשת להציג מעין דין וחשבון לא רשמי של המציאות, לשטוח את ממדי האסון האקולוגי ולהנכיח, באמצעות התיעוד והעבודות, את תפקידו המרכזי של האדם בהרס. 

רגעים ופעולות של שגרה כמו שהייה או שיטוט על שפת הים הופכים לחוויה טורדת לנוכח כמויות הפסולת הנפלטות מן הים. בכניסה לגלריה מוצגת עבודת וידאו גדולת ממדים, הליכה לאשקלון, (2:00 דק', 2018) המתעדת רגע שכזה. המצלמה מלווה את עריף-גלנטי הצועדת על החוף. ממול, בתוך הים, משייטות כמה ספינות תובלה. תנועת המצלמה, הים הסוער וערימות הפסולת הנשטפת ממנו מעוררים תחושות של מחלת ים: חוסר יציבות, סחרור ובחילה.

תחושת המועקה מתגברת לנוכח העבודות 99 קופסאות (3:34 דק', 2020) ו-Protect children (הדפסה ארכבית, 2020), אף הן בוחנות את הפסולת שנפלטה מן הים, ומציגות 122 חפיסות סיגריות שנאספו במהלך עשר דקות בחוף עתלית. החפיסות, משני סוגים בלבד, ככל הנראה סחורה מוברחת שהושלכה אל הים, נמצאו בשלבי התבלות שונים. על גבי כל קופסה רשומות שתי אזהרות:

Protect children: don't let them breathe your smoke

Smoking seriously harms you and others around you

לצד האזהרה הכללית מהסכנה שבעישון, מקופלת אזהרה נוספת – נזק עלול להיגרם במודע גם לסביבה, לבעלי החיים, ולילדים עצמם. האסון הפרטי ממנו מוזהרים המעשנים (סכנה לבריאות) הוא תזכורת בגוף יחיד לאסון הגלובלי. המיקוד בפתקיות האזהרה המודבקות על גב החפיסות מעצים את האירוניה לנוכח העדויות המצטברות בחלל הגלריה; התצלומים עצמם נדמים כאילו היו חומר ראיות משטרתי.

המתח בין יופיו של הים ובין הכיעור שבהרס ובזיהום נוכח בחלק גדול מן העבודות ומייצר שוב ושוב דיסוננס חריף בין ה׳יפה׳ וה׳נורא׳. כך למשל, בעבודות הווידאו  ללא כותרת (הצב), (לופ, 2019) נראה פגר של צב ים שרוע על החוף בשלבי התפרקות מתקדמים. גופו מכוסה חלקיקי קלקר (חומר בלתי מתכלה) קטנטנים. זהו רגע שקט. רוח חרישית מלטפת את פני הצמחיה. קרני אור נחות על שרידי החיה באורח כמעט מיסטי, מתעתעות בתודעה ולא מאפשרות להפריד בין מותו האכזרי של הצב לבין יופיו של האור האופף אותו.

לעיתים ההרס רק נרמז מתחת לפני השטח. בעבודה כלוב (לופ, 2020) נראה דימוי של ים שקט ורוגע. אלא שעל פני המים מיטלטל קצהו העליון של כלוב רביית דגי מאכל, בו כלואים וגדלים בצפיפות רבבות פריטים בתוך מים עתירי מיקרו-פלסטיק והפרשות. הכלוב עצמו (השפעתו האקולוגית על סביבתו טרם נחקרה עד תום) שקוע, ממש כמו ׳אי הזבל׳ בתוך מי הים ואינו נראה.

לעיתים נוצר היפוך לירי בו הפסולת הופכת למראה יפיפה ומהפנט כמו בעבודות הוידאו עטיפה (לופ, 2018), ושקית (לופ, 2019) בהן נראות שקיות פלסטיק משייטות בעדינות במים הרדודים או נעות עם הרוח על פני הסלעים. ככל שמאריכים ומשהים את המבט עליהן הן כמו ׳משתלבות בנוף׳ עד שהן  נהפכות לחלק אינטגרלי ממנו.

מעבודה לעבודה מצטברות העדויות ומצביעות על אסון, על קריסה מתמשכת שעלולה להביא לשיא שאין ממנו חזרה. כאן, עכשיו. עריף-גלנטי לא מסתפקת בהצבעה דידקטית על המצב או על האשמים. היא מראה שאפשר, גם בתוך ההרס, הפסולת, הניצול והזיהום, להיעתר לקרן אור, לרוח חרישית ולריגשה של הלב. כמעט ככורח אנושי היא מחפשת אחר היפה, מתמסרת אליו ובוראת רגעים פיוטיים בתוך הקטסטרופה.

סאלי הפטל נוה