The mythical story of Cain and Abel is a chronicle of a murder. It is an account of internal conflict, unbridled loss of control, and violently passionate acting out. God’s (the Father) preference of Abel’s sacrifice evokes in Cain scorching feelings of rejection, insult, and jealousy, which drive him to slay his brother. The biblical text is succinct; its three very short acts – the birth, the sacrifice and its rejection, the murder and the punishment – leave wide leeway for commentary as to the motivations of the protagonists: Cain, (present-absentee) Abel, and God.

The event of the murder represents the triumph of evil over morality. Unlike the original sin (the Fall - Genesis 3), which was preceded by explicit divine interdiction, Cain acts within as yet a lawless space. It is only after the presentation of the sacrifice that the Lord vaguely warns him: “If thou doest well, shalt thou not be accepted? and if thou doest not well, sin lieth at the door. And unto thee shall be his desire, and thou shalt rule over him” (Genesis 4:7). Cain has to figure out for himself how to interpret this divine advice, and is almost required to lay down a new law by himself. Besides the notion of free will, the text also contains the accompanying concepts of reward or punishment.

Staging the brothers’ story as a large pictorial cycle, entitled “Cain,” Kliger intertwines it with ideas and visual elements borrowed from other ancient eposes and mythologies. She dissociates herself both from art history’s familiar iconography and from the biblical text, offering to perceive the brothers as a split whole, as two inherently complementary representations of a single entity.

This perception illustrates allegorically the psychomachia, or the primeval conflict within one’s soul between virtues and vices, and also corresponds with Jung’s idea of a “complete man.” The soul, according to Jung, consists simultaneously of inseparable polar elements: the feminine and the masculine, the good and the evil, the strong and the weak, and so on. The self is the intermediary axis between consciousness and the unconscious, and it is forever created and re-created, like a body regenerating its own cells. It provides one’s personality with a balance, functioning as an archetype of order, direction, and meaning, a kind of personal providence, divine voice, and a guide.

The inner layout of the gallery space has undergone a transformation, becoming an intimate, charged and condensed space, a sort of collective subconsciousness, where swarming uncontrollable urges and impulses threaten to erupt and unite in cathartic unification of the ego.

The works’ installation in the space disrupts the linear continuity of the text. The pictorial cycle begins at the peak of the plot, shortly before or after the murder, and ends with a kind of apotheosis scene, in which Cain and Abel are taken to heaven to be united as the “complete one.” The attributes given by Kliger to the protagonists highlight the contrasts between them: Abel, the shepherd, carries a lamb on his shoulders, as he is depicted in Christian iconography, which conceives him as prefiguring Christ, the Good Shepherd (Cain, on the other hand, symbolizes the betrayal of Jesus by Judas Iscariot, or interpreted allegorically as the Eternal Jew). With a falcon perched on his shoulders, Cain, the tiller of the soil, brings to mind Yitzhak Danziger’s Nimrod (which symbolizes both Canaanite rootedness and the biblical hunter, who rebelled against God). The falcon that Kliger gives to Cain has a double role – on the one hand, it is the sign that marks Cain and protects him from those who hunt him, and on the other hand, it also gives him the quality of a hunter (accompanied by a bird of prey). Cain eternal wandering represents a merger of oppositions.

With their blurred genitalia, Kliger’s figures are gender undetermined. Be they crossbreeds between masculinity and femininity or archetypal and mythological figures, they are archaic or futuristic creatures playing symbolic-didactic role as they oscillate between the human and the trans-human, nowhere and everywhere, outside time.

Polarity is also present in the drawings: some are bright, ballpoint drawings, carefully and meticulously drawn with laborious lines and looking like faded sketches or paintings; others are dark and shady drawings made with paint rollers and brushes as well as print-like stamping. Hanging as they do in the gallery’s space, exposed, unframed, mounted on the walls, the drawings seem to both continue and transcend the genre of wall painting as know from chapels, mausoleums, churches, etc.

Thus, layer upon layer, Kliger unfolds and crystalizes the notion of unified dichotomies, bringing together bad and good, feminine and masculine, black and white, hunters and gatherers, the terrestrial and the celestial and gives Cain the whole gamut of oppositions.  

Sally Haftel Naveh, March 2020 

קין 

גלריה נגא

מרץ-אפריל 2020 

סיפורם המיתי של קין והבל מגולל כרוניקה של רצח. זה סיפור של מאבק פנימי, אובדן שליטה, התרת רסן והתמסרות אלימה ליצרים. העדפתו של האל (האב) את מנחתו של הבל מעירה בקין תחושות של דחיה, עלבון וקנאה, שצורבות בבשר ומובילות אותו לרצוח את אחיו. הטקסט המקראי תמציתי. שלוש מערכות קצרצרות – הלידה, המנחה ודחייתה, הרצח והעונש – שמותירות כר נרחב לפרשנות ביחס למניעי המשתתפים: קין, הבל (נוכח-נפקד) והאל.

אירוע הרצח מייצג את נצחונו של הרוע על המוסר. בניגוד לחטא הקדמון (בראשית ג׳) בו קדם לחטא איסור אלוהי מפורש, קין פועל במרחב ללא חוק. רק לאחר מתן המנחה הוא מקבל מהאל אזהרה מעורפלת: ׳הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ׳ (בראשית ד', ז'). קין לבדו נדרש למצוא פרשנות להנחיה האלוהית, כמעט לכונן בעצמו את החוק. הטקסט מקפל בתוכו את אפשרות הבחירה החופשית של כל אדם ואת השכר או העונש שנלווים אליה.

במחזור ציורי גדול ממדים 'קין' ממחיזה קליגר את סיפורם של שני האחים ושוזרת לתוכו רעיונות ואלמנטים חזותיים מאפוסים קדומים ומיתולוגיות נוספות. קליגר מנתקת את עצמה מן האיקונוגרפיה המוכרת של תולדות האמנות כמו גם מהיצמדות לטקסט המקראי (בראשית ד) ומציעה לראות את שני האחים כשלם מפוצל, שני יצוגים קוטביים המשלימים באופן אינהרנטי ישות אחת.

תפיסה זו ממחישה באופן אלגורי את  ה- Psychomachia, הקונפליקט הראשוני השוכן בכל נפש בין המידות הטובות והרעות (vice and virtue) ומתכתבת גם עם התאוריה היונגיאנית על ה'אדם השלם'. הנפש, על פי יונג, מכילה בתוכה אלמנטים קוטביים המתקיימים בו זמנית וללא הפרד; הנשי והזכרי, הטוב והרע, החזק והחלש ועוד. העצמי הוא קו האמצע, הציר בין המודע ללא מודע, והוא נוצר ללא הרף, כמו גוף המחייה את תאיו. הוא שיווי המשקל של האישיות הפועל כארכיטיפ של סדר, כיוון ומשמעות, מעין השגחה אישית, בת קול ומורה דרך.

חלל הגלריה, שעבר שינוי במבנהו הפנימי, הופך למרחב אינטימי, טעון ודחוס, מעין תת-מודע קולקטיבי בתוכו רוחשים יצרים ודחפים בלתי נשלטים שמבקשים להתפרץ ולהתלכד לחוויה קתרטית של איחוד האני.

הצבתן של העבודות בחלל פורעת את הרצף הלינארי של הטקסט. המחזור הציורי נפתח בשיא העלילה, ספק לפני ספק אחרי הרצח ומסתיים בסצנת אפותיאוזה בה קין והבל נישאים לשמים בכדי להתמזג ל׳אחד השלם׳. האטריבוטים שקליגר מעניקה לדמויות מדגישים את הניגודיות ביניהן: הבל רועה הצאן נושא על כתפיו שה קטן, כפי שמוצג באיקונוגרפיה הנוצרית, שרואה בו פרה-פיגורציה לישו (קין לעומתו מסמל את הבגידה בישו, ומתפרש לעיתים כדמות אלגורית של היהודי הנודד או של יהודה איש קריות). קין עובד האדמה נושא על כתפו השמאלית בז, ומעלה על הדעת את ׳נמרוד׳ של דנציגר (המסמל את השורשיות הכנענית, אך גם את הגיבור המקראי שקרא תיגר על האל). הבז שקליגר מעניקה לקין ממלא תפקיד כפול – הוא האות שנועד לסמן את קין ולשמור עליו, והוא גם (בהיותו עוף טורף) צייד. הליכתו הנצחית עם קין מייצגת, שוב, התלכדות של ניגודים.

דמויותיה של קליגר בעלות סימני מין מטושטשים – אולי הכלאה בין גבריות לנשיות – מעין יצורים הנעים בין האנושי לטרנס הומניסטי – ארכיטיפיים ומיתיים, בעלי תפקיד סימבולי-דידקטי, ספק ארכאיים ספק עתידניים, המצויים בשום ובכל מקום, מחוץ לזמן.

הקוטביות נוכחת גם ברישומים: חלקם בהירים, רשומים בקו עמלני בקפדנות ובדקדקנות בעט כדורי כאילו היו סקיצות או ציורים שדהו עם הזמן; חלק כהים ואפלים נעשו בטכניקה של צביעה ידנית עם רולר ומכחול ובהטבעה דמוית הדפס. כשהם תלויים כך בחלל הגלריה, חשופים ללא מסגור וצמודים לקירות נראים הרישומים בבת אחת כממשיכים וחורגים מז'אנר ציורי הקיר הנמצאים בקפלות, אחוזות קבר, כנסיות ועוד.

כך, שכבה על שכבה, קליגר פורשת ומהדקת את רעיון אחדות הדיכוטומיות, מחברת רע עם טוב, נשי עם זכרי, שחור עם לבן, ציידים עם לקטים, ארצי ושמיימי – ומעניקה לקין את המנעד כולו.

סאלי הפטל נוה, מרץ 2020

 עוצם עין אחת | באים מהחושך, באים מהאור - עוצם עין אחת - הארץ (haaretz.co.il)